א. בשו"ת שבט הלוי (חלק ה, סי' ח, אות ט) כתב
דנחלקו המשנת סופרים באות טי"ת אם נגעו ראשיה זה לזה בקו דק, דהמשנ"ס
מכשיר לגרור הנגיעה. והמקדש מעט (סי' לב סעיף יז. נראה לי טעוה"ד והכוונה
לדע"ק שאביא להלן, או למקדש מעט בסדר האותיות אות ט שהביא את הדע"ק הנ"ל)
אוסר לגרור הנגיעה משום חק תוכות, דלא דמי נגיעת ראשי הטי"ת לראשי השי"ן
ויו"ד האל"ף שנוגעין מעט לגופן דמותר לגרור, דהתם רק משום היקף גויל
נגעו בה, משא"כ הכא דנשתנה להיות סמ"ך א"כ גרירת הסמ"ך הוי חק
תוכות. ופסק שבט הלוי להחמיר כמקדש מעט בזה.
הנה בדע"ק (לב ס"ק יד) מבואר כסברת שבט הלוי
דטי"ת שנדבקו ראשיה דיבוק דק מאוד אע"פ שתינוק יקראנה טי"ת
מ"מ אינו מכיר ס' כזה. וכ"כ עוד הדע"ק (שם ס"ק טו) שתי
נוני"ן כפופות נגעו ראשיהן ומושבן בנגיעת עוקצן זה לזה נגיעה דקה מ"מ
הוי מ"ם סתומה, ואין גריעותא מה שחלק מהגג עבה וחלקה דק.
וכ' הדע"ק דגם היא מ"ם סתומה כשרה, ולכאורה
יסבור כן גם בסמ"ך הנ"ל של נגיעת ראשי הטי"ת זה לזה.
הנה המקדש מעט בסדר האותיות אות ט' ס"ק ח העתיק
דע"ק הנ"ל דנגיעת ראשי הטי"ת כלשהו פוסל משום שנעשית סמ"ך. וכ'
"וקצת צ"ע ע'
מ"ש כלל טו סי' ב ודוק". ולא הבנתי מה שציין המקדש מעט לעיין בגד"ה כלל טו.
בנוגע למ"ם
פתוחה כ' המקדש מעט (סי' לב ס"ק עה) שנדבק חרטומה למושבה אפילו הדיבוק רק
כשערה ותינוק מכירה פסול.
לענין גימ"ל
שנדבק דיבוק דק סוף ירך ימין לירך שמאל [ציור] ונשתייר לבנונית באמצע (גימ"ל ס"ק
יב, מסתפק קצת ומסיק לחומרא) דדינו כאילו נדבק כל הירך ונעשה נו"ן. [כאן יש
חיבור למעלה ולמטה, ודילמא סבר המק"מ שמקרה זה חמור יותר].
ולכאורה נראה מכל זה דסברת הדע"ק מק"מ ושבט
הלוי דכל נגיעה דקה המשנה צורת האות (בין נגיעת ראשי האות עצמה, או ע"י חוט
דק המחברם) אע"פ שאינו נראה כלל לעינים השינוי בצורת האות, ואדרבה לעינינו
נראה צורת האות הראשונה, מ"מ פסול דמבחינת ההלכה החיבור עושה אותה לאות אחרת.
ב. אמנם בילקוט הסופר באות גימ"ל מביא את המק"מ
הנ"ל, וכ' דלענ"ד יש לפקפק על זה. וציין לביאור הסופר (דף מד, ד"ה
תהא נמוכה) לחלוק על המק"מ הנ"ל דמשום דיבוק דק לא נשתנה כלל צורת
הגימ"ל.
וכן באות טי"ת הקיל ילקוט הסופר כסברת המשנת
סופרים, וכ"כ בביאור הסופר שם (דף נט, ד"ה לא), וחילק בין הא דכ' הדעת
קדושים דיבוק ראשי הטי"ת זה לזה אף דיבוק דק שהוא דיבוק גוף
האות, משא"כ דיבוק ע"י נגיעת קו דיו כחוט השערה לא חשיב סמ"ך כלל.
ובמ"ם פתוחה שנדבק חרטומה כו' כתב במשנת הסופר
דפסול, שכ"כ בביאור הלכה לב סעיף יח (ד"ה מ"ם פתוחה) ומק"מ הנ"ל.
ולכאורה צ"ב סברתם מאי שנא נגיעת דקה שאינה משנה צורת האות הנראית לעין, בין
מקרי הגימ"ל וטי"ת למ"ם פתוחה. ועיין בביאור הלכה שם ונראה הטעם
שעכ"פ הוי מ"ם סתומה.
אמנם נוכל לחלק גם במ"ם פתוחה שפסלו מיירי רק
בנדבק חרטומה ממש אלא שהנגיעה היא דקה ביותר כלשהו, אבל אם חרטומה עומד במקומה ויש
קו המחברם לא חשיב כלל שינוי אפילו לדבריהם. (אמנם לא משמע בדברי הביאור הלכה,
ומשנת הסופר, לחלק כן).
ג. לענ"ד העיקר להקל אף בנגיעה
דקה ביותר של הראשים עצמם של הטי"ת, כסברת המשנת סופרים הנ"ל (וגם משנת
הסופר יותר נוטה להקל כסברתו, דוק בדבריו) דהכל תלוי בהבחנת התינוק, ואם לעינים
נראית טי"ת אזי היא טי"ת באמת, ולא סמ"ך כלל, ובספק אזי התינוק
יבחין. וכן הדין לענין הבי"ת, הכ"ף, וקו המחבר ירכי הגימ"ל, שנזכרו.
ד. אבל גם בסברת הפוסקים הנ"ל (שבט הלוי
ומשנת הסופר שליט"א) נראה לי מקום לבאר דלא נחלקו בכל גווני, ואיכא ג' אופנים
בדיבוקים הללו:
א. דיבוק דק ביחס לקוי האות אבל הוא דיבוק ניכר בבירור [ציור], בכגון זה נחלקו
שבט הלוי סובר דהטי"ת נעשית ממש סמ"ך ופסולה ולא מהני תינוק כלל, וסברת
משנת הסופר דבכה"ג יש לשאול תינוק.
ב. דיבוק דק הניכר לעין, אבל אינו משנה כלל צורת האות,
בזה דעת המשנת הסופר להקל, ולא בעי כלל שאלת תינוק. ונראה לכאורה דעת שבט הלוי גם
בזה להחמיר, אך אין זה ברור בהכרח.
ג. דיבוק דק כחוט השערה [כציורים שציירתי בכתבה הראשונה]
שבקושי נראה החוט, ואינו נראה כלל כחלק מהאות, אפשר שגם שבט הלוי ומקדש מעט יודו
דאין בחוט זה כלום לפסול. וצ"ע.
ה. ועל כן גם במ"ם פתוחה שנדבק בדיבוק דק כל
כך הנ"ל, שאינו ניכר החוט כחלק מהאות, וציור המ"ם פתוחה ברורה לכל. נראה
לע"ד העיקר דמותר לגרור הדיבוק, אלא שאני חושש ומפחד להקל כל כך (נגד משמעות
הביאור הלכה ומקדש מעט הנ"ל). וצ"ע למעשה.
בעזרת ה' אמשיך לעיין בענין, ואפשר שיתחדש משהו
בענינים הללו. כל מי שיש לו מה להעיר בענין זה, אשמח מאוד לשמוע דעתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה