הבחנת תינוק

מוצאי כ"ד טבת

א.  יש לדקדק לשון רבינו בסימן לו אודות שאלת תינוק, כי שינה לשונו בענין זה בכמה אותיות. ויש לבאר מה נתכוין רבינו לחדש בכך?

כאשר בא רבינו בסימן זה לבאר שלא תהא האות בצורה כך וכך, מבאר הטעם "שלא תדמה [לאות אחרת מסויימת] ותיפסל ע"י קריאת התינוק", זה לשונו באותיות דלי"ת [שלא תהא נראית כרי"ש כו'], וי"ו, זיי"ן, יו"ד, רי"ש.

אבל בששה מקומות שינה רבינו והוסיף בלשון, כדי לבאר איזה חידוש.

בי"ת: צריך ליזהר בתג שלאחריה לרבעה שלא תהא נראית ככ"ף ואם נראית ככ"ף פסולה ואם ספק אזי מראין לתינוק.

דלי"ת: צריך שיהא גגה ארוך ורגלה קצר שאם תהא רגלה ארוכה מגגה תדמה לכ"ף פשוטה ותפסל כשלא יקראנה התינוק ד'.

וי"ו: וטוב שתהא עגולה לצד ימין בראשה שלא תדמה לזיי"ן ואע"פ שראש הזיי"ן עובר מב' צדדין מ"מ יש לחוש שמא תינוק שאינו חכם ולא טפש יקראנה זיי"ן ותפסל.

כ"ף פשוטה: צ"ל גגה קצר שלא תדמה לרי"ש לכן לא ימשוך אותה בסוף השיטה .. פסולה אם תינוק שאינו חכם ולא טפש אינו קוראה כהלכתה.

מ"ם פתוחה: שאם יעשה (עגולה למעלה ולמטה בצד ימין) בסתומה שמא יתדמה לס' לתינוק שאינו חכם ולא טפש.

נו"ן פשוטה: ואם היא קצרה מראין לתינוק שאינו חכם ולא טפש ואם קוראה זיי"ן פסולה,

ב.  בי"ת צריך ליזהר בתג שלאחריה לרבעה שלא תהא נראית ככ"ף ואם נראית ככ"ף פסולה (כלומר אם ודאי לנו שהבי"ת נראית ככ"ף, היא פסולה, אבל) ואם ספק אזי מראין לתינוק.

החידוש הוא שכל ספק שיסתפק לנו על הבי"ת כי איננו יודעים בודאות שהיא בי"ת כשרה, בין שדעתינו נוטה יותר לפסלה בין שדעתינו נוטה יותר להכשירה, אבל עדיין נשאר בלבנו ספק, אזי מראין לתינוק. ולא נאמר שרק בספק השקול נשאל לתינוק, אלא אע"פ שדעתינו נוטה יותר לחשבה לאות כך, מ"מ כל שעדיין נשאר בלבבינו הספק דינה שאלת תינוק. 

דלי"ת צריך שיהא גגה ארוך ורגלה קצר שאם תהא רגלה ארוכה מגגה תדמה לכ"ף פשוטה ותפסל כשלא יקראנה התינוק ד'.

וכן הכ"ף פשוטה צ"ל גגה קצר שלא תדמה לרי"ש לכן לא ימשוך אותה בסוף השיטה .. פסולה אם תינוק שאינו חכם ולא טפש אינו קוראה כהלכתה.

דקדק רבינו שתיפסלנה אותיות הללו, אפילו לא קראן התינוק באות המתחלפת, אלא שלא הצליח לקראן כהלכתן. מכאן שכאשר תינוק נשאל ואומר שאינו יודע איזה אות זו, היא פסולה כי לא קראה התינוק. ואע"פ שגם אינו קוראה באות שאנו חוששין שנתחלף בה.

ודקדק רבינו כאן בלשון "תדמה" כי הספק רחוק קצת, ויותר נראית כאות הצריכה ולא כאות המתחלפת, שהרי האריך רגלה של הדלי"ת במקצת אינה עדיין כ"ף פשוטה, וכן האריך גגה של הכ"ף אינה עדיין רי"ש ממש, אלא רק תדמה להן. אעפ"כ חובתינו לשאול תינוק כי כבר יצאו קצת מצורתן שלכתחילה, ויש להסתפק מעט שמא התינוק לא יוכל לקראן כדין.

וי"ו: וטוב שתהא עגולה לצד ימין בראשה שלא תדמה לזיי"ן ואע"פ שראש הזיי"ן עובר מב' צדדין מ"מ יש לחוש שמא תינוק שאינו חכם ולא טפש יקראנה זיי"ן ותפסל.

נראה לי שבא רבינו לחדש שאע"פ שעל עצם הבעיה [של ריבוע ראש הוי"ו] לבדה, לא היינו פוסלים ולא שואלים את התינוק (ואפשר שגם אם טעו ושאלו לתינוק אין להתחשב בזה כלל. וצ"ע) מ"מ בצירוף בעיה אחרת שאירעה בוי"ו ונצרכנו לשאלת התינוק, וקראה התינוק זיי"ן מחמת ריבוע הראש [בצירוף השינוי האחר] הרי זו פסולה.

מ"ם פתוחה: שאם יעשה (עגולה למעלה ולמטה בצד ימין) בסתומה שמא יתדמה לס' לתינוק שאינו חכם ולא טפש.

נראה שרבינו מזהיר שלכתחילה יש לעשות הסתומה באופן שלא תבוא לידי דמיון כלל לסמ"ך, כי אם יתדמה לסמ"ך, אז עלול ליפסל מן הדין אם יעשה מאוד עגולה, או שלא תהא ראויה ליפסל כי תהיה רק עגולה מעט אבל שמא תינוק יטעה בה ויפסלנה.

ומכאן למדנו שדעת רבינו דתינוק נשאל על מ"ם סתומה, ואע"פ שחלקה עגולה וחלקה מרובעת, ולא ס"ל כלל כסברת הדרכי נועם (הובא במקדש מעט) דסמ"ך או מ"ם סתומה שצידן א' מרובעת וצידן אחת עגולה א"א לשאול את התינוק עליהן, שמא ישגיח בצד הנכון ולא ישגיח בצד הלא נכון.

אלא דשואל התינוק, ואין אנו חוששין לסברת הדרכי נועם שמא ישגיח רק על איזה צד, כי התינוק אומר התמונה הנראית לו מכללות האות, ואם על ראיית כללותה של האות קראה מ"ם סתומה או סמ"ך, הרי זו האות שלפנינו [וזהו הכרעת התינטוק].

וממילא שכן הדין לדעת רבינו בסמ"ך שעשאה מרובעת מעט ונסתפק לנו שמא היא מ"ם סתומה, שדינה לשאול לתינוק. וכן מבואר (כסברת רבינו בזה) בטור "והסמ"ך צריך לעגלה משלש רוחותיה שלא תהא נראית כמ"ם סתומה" - מדכתב הטור "שלא תהא נראית כמ"ם" שמע מינה שמצוה להרחיקה יותר מהגבול ממש המבדילה ממ"ם סתומה, כי אם יתקרב מעט לגבול המבדיל עלולה להתדמות. ש"מ שישאל התינוק גם על שינוי מעט, וזה עלול ליפסל על ידו בגלל שינוי מועט.

בעזרת השם המשך יבוא מחר